המתנתי עד תחילת ארוחת חוקרים פרטיים הצהריים ואז דפקתי
בחדרם של פיטר ודימה, אף אחד לא היה בחדר.
התקוות היו הפעם לטובתי, זה היה יותר קל
משחשבתי, פיטר ודימה השאירו את דלתם פתוחה, הרגשתי כל כך רע עם עצמי, פתאום המוטו של
גבי היה נראה רחוק מהמציאות, רעדתי בכל גופי, אני לא רגיל לעשות דברים כאלה, אני אמנם
עוזר לבלשים בעבודתם אבל כאשר חוקר פרטי אני פועל כמו אחד כמוהם אז אני מתחיל להשתפן.
כמעט החלטתי שאני חוזר בחזרה, ואז הכרחתי
את עצמי לחשוב על אנדי ששוכב עכשיו במיטה בגלל כאבי גב, וזה החזיר אותי להתרגז בחזרה
והייתי חייב לפתור את התעלומה, המזוודה הלבנה היא התשובה, הייתי בטוח בכך.
נעלתי את החדר כדי שגם אם יהיה חוקר פרטי מצב שדימה
או פיטר ינסו להיכנס אז אוכל לחשוב על דרך מילוט
התחלתי לסרוק את החדר, חיפשתי בכל מקום,
מתחת למיטה, מאחורי הארונות, מתחת לבגדים שהיו שכובים להם בפינות החדר, ובכל מקום לא
היה זכר למזוודה, המקום היחידי שנשאר לי היה בתוך ארוך הבגדים, שזה המקום הכי הגיוני
שאפשר לשים בו מזוודה.
המשפט שאלתרתי לא נשמע הגיוני, אך הוא פעל
לטובתי עם חוקר פרטי כנראה שכל הגודל העצום והשרירים של דימה לא השאירו לו מקום לשכל, אלא אם כן
הוא לא יודע שפיטר מקפיד על שמירת המזוודה ובטח לא היה רוצה שאנשים ידעו שהיא בכלל
לא בחדר, אחרת אין לי מושג מי נתן לו רישיון סוכן בCIA.
"אוקיי אני צריך ללכת, כנראה שהמזוודה
שלי לא כאן בחדרכם" אמרתי לדימה והלכתי לכיוון היציאה.
לא חשבתי שזה יהיה כזה קל, שהוא פשוט ייתן
לי ללכת כאילו לא קרה כלום, ואכן צדקתי, הוא טפס אותי בחוזקה בכתפיי ולא אשקר שהוא
הרים אותי כמעט 2 סנטימטרים מעל הרצפה ודיבר ליד פרצופי.
